ביאור שטיינזלץ על ביצה ל״ב

1 ומשיבים: שמואל הוא שאמר את דבריו כי האי תנא כשיטת תנא זה, דתניא שכן שנינו בברייתא: חותמות שבקרקע — מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך, אחד שבת ואחד יום טוב. ושבכלי — בשבת מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך, וביום טוב — מתיר ומפקיע וחותך.

2 ושבים ומקשים: תרצת לך רישא תירצת על ידי כך את ראשה תחילת דברי שמואל לגבי חותמות שבקרקע, שמצאנו חכם המתיר בענין זה, שדעתו כדברי שמואל. אלא סיפא קשיא הסוף קשה, שהרי בברייתא נאמר שבשבת אסור להפקיע אפילו חבלים שבכלים, ואילו שמואל מתיר בכל מקרה!

3 ומשיבים: הא מני ברייתא זו לגבי כלים כשיטת מי היא — לא כדעת כל החכמים אלא דעת יחיד היא, ודעת ר' נחמיה היא, שאמר: כל הכלים אין ניטלין אלא דרך תשמישן המיוחד להם, ולכן אי אפשר לחתוך את החבל לא משום איסור הפקעת החבל שאכן אין בכך משום סתירה, אלא לחותכו משום שאסור לטלטל לשם כך את הסכין, כיון שתשמישה המיוחד לא לחיתוך חבלים, אלא לחתוך בה דברי מאכל.

4 ומקשים: אי אם כדעת ר' נחמיה היא, אם כן מאי איריא מה שייך איסור זה דווקא בשבת? אפילו יום טוב נמי גם כן יהא בו דין זה, שהרי אין לחלק באיסור טלטול זה בין שבת ליום טוב! וכי תימא שניא ליה ואם תאמר כי שונה לו לר' נחמיה בין שבות איסור שמדברי סופרים בשבת שאסר לטלטל את הכלי אלא לצורכו המיוחד לשבות יום טוב, אולם ומי שניא ליה האם אכן שונה הדבר בעיניו?

5 והתני חדא הרי שנויה בברייתא אחת: מסיקים ביום טוב בכלים ואין מסיקין בשברי כלים לפי שהם מוקצים משימוש, ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: מסיקין בין בכלים בין בשברי כלים, ותניא אידך ושנויה עוד ברייתא אחרת האומרת: אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים.

6 ואת הסתירה הזו בין הברייתות משני מתרצים כך: לא קשיא קשה: הא זו הראשונה היא כדעת ר' יהודה הסובר שיש מוקצה, ולכן כלים אינם מוקצים — ויכול להסיק בהם, אולם שברי כלים מוקצים הם, ואסורים בטלטול ולכן אין להסיק בהם. הא זו השניה, ר' שמעון היא, שאינו סובר דין מוקצה, ומותר לדעתו לטלטל ולהשתמש גם בשברי כלים. הא זו שאוסרת גם בכלים שלמים — כדעת ר' נחמיה היא, המתיר שימוש בכלים רק לצורך תשמישם המיוחד. ולענייננו משמע שר' נחמיה אוסר גם ביום טוב!

7 ומתרצים: תרי תנאי שני תנאים הם ואליבא ועל פי שיטתו של ר' נחמיה, ששניהם מסכימים לאסור שימוש בכלים שלא לתפקידם המיוחד, אלא נחלקו אם דין זה חל ביום טוב כבשבת, שיש מי שאוסר ויש מי שמתיר.

8 א משנה אין פוחתין ביום טוב את הנר, כלומר: אין לוקחים חתיכת טיט ועושים בתוכה חלל שישמש כנר לשים בו שמן ופתילה, מפני שהוא עושה כלי על ידי מעשה זה, וכן אין עושין בכלל פחמין ביום טוב, מפני שזו היא מלאכת עבודה. ואין חותכין את הפתילה שאף זה בכלל תיקון כלי. ר' יהודה אומר: אם צריך פתילה בגודל מסויים — חותכה באור באש ולא על ידי סכין.

9 ב גמרא מאן מיהו התנא שסבור שפחיתת נר עשיית מנא כלי הוא גם אם לא נשרף בכבשן? אמר רב יוסף: שיטת ר' מאיר היא. דתניא שכן שנינו בברייתא בדיני טומאה: כלי חרס, מאימתי מקבל טומאה — משנגמרה מלאכתו, כלומר משנגמר עיצוב החימר לצורת הכלי, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהושע אומר: משיצרפו את הכלי בכבשן.

10 אמר ליה לו אביי: ממאי ממה מסיק אתה שיש כאן שיטה אחת? דלמא שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר שאמר ר' מאיר התם שם לגבי כלים אלא דחזי לקבולי ביה מידי שראוי להחזיק בהם דבר שאף שקודם צריפתם בכבשן אינם ראויים להחזיק בהם נוזלים, מכל מקום יכול להחזיק בהם חומרים אחרים, אבל הכא כאן למאי חזי למה ראוי נר זה, ומה שימוש אפשר לעשות בו? ומשיבים: כלי זה ראוי לקבולי ביה פשיטי להחזיק בתוכו מעות קטנות.

11 איכא דאמרי יש אומרים שכך היה נוסח הדברים, אמר רב יוסף: כשיטת ר' אליעזר בר' צדוק היא משנתנו, דתנן שכן שנינו במשנה: אלפסין חרניות קערות שלא נגמרה מלאכתן כעין קדירות חרס שיוצרים אותן ביחד עם המכסה, ומסירים את המכסה לאחר צריפתן — טהורות מלטמא באהל המת לפי שאין להן בית קיבול, ואין טומאת מת חלה אלא על כלי חרס שיש בו חלל, אולם טמאות הן במשא הזב ובהיסטו, לפי שהן ראויות לשימוש כלשהו, ולענין טומאה זו אף כלי חרס נטמא.

12 ר' אליעזר בר' צדוק אומר: אף טהורות במשא הזב, לפי שלא נגמרה מלאכתן, כלומר: שלא נגמרה מלאכת עיצוב תבנית הכלי. ומדברים אלה נוכל ללמוד כי כלי חרס שנגמרה מלאכתו וכבר נתעצבה צורתו ככלי גמור, אף שלא נצרף בכבשן — דינו כדין כלי גמור.

13 אמר ליה לו אביי: דלמא שמא לא כן, ונאמר כי עד כאן לא שמענו כי קאמר שאמר ר' אליעזר בר' צדוק התם שם בענין אלפסין חרניות אלא דחזי לקבולי ביה מידי שראוי להחזיק, לקבל בתוכו דבר מה, אבל הכא כאן הנר למאי חזי למה הוא ראוי? ומשיבים: לקבולי ביה פשיטי לקבל בתוכו מטבעות קטנות.

14 תנו רבנן שנו חכמים: אין פוחתין את הנר ואין עושין אלפסין חרניות ביום טוב. רבן שמעון בן גמליאל מתיר באלפסין חרניות. ושואלים: מאי מה פירוש חרניות? אמר רב יהודה: ערניות של עיר, בעצם: עיירה. ושאלו: מאי מה פירוש ערניות בלשון בבל? אמר אביי: צעי חקלייתא קערות של כפריים שמשתמשים אף בכלי חימר שלא נצרפו ואין מקפידים שתיגמר מלאכתם.

15 ג שנינו במשנה: ואין עושין פחמין ביום טוב. ומקשים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שאסור לעשות מלאכת עבודה, כי למאי חזי למה ראויים הפחמים לצורך אוכל נפש ביום טוב? תני שנה ר' חייא: לא נצרכה אלא למוסרן לאוליירין בלנים המחממים את המרחץ לבו ביום, שיכולים היינו לחשוב שכיון שהוא לצורך רחיצת החג — מותר.

16 ושואלים: ובו ביום מי שרי האם מותר לחמם מים לרחיצה? והרי גזרו חכמים שלא ירחצו במרחץ ביום טוב ואפילו נתחממו מימיו מבעוד יום, וכל שכן אם נתחממו ביום טוב עצמו! ומתרצים: כדאמר כפי שאמר רבא לענין אחר, שאין מדובר שם לרחוץ ממש, אלא להזיע להכנס למרחץ כדי להזיע בלבד, וקודם הגזרה שאסרו אף על ההזעה במרחץ. הכא נמי כאן גם כן אפשר לפרש שמדובר היה בענין להזיע וקודם הגזרה.

17 ד שנינו במשנה שאין חותכין את הפתילה לשנים, ור' יהודה מתיר לחותכה באור באש. ושואלים: מאי שנא מה שונה, מדוע בסכין דלא שאין חותכים פתילה

18 — משום דקמתקן מנא שעל ידי כך הוא מתקן כלי, ואם כן באור נמי קא מתקן מנא באש גם כן הוא מתקן כלי! תני שנה ר' חייא לבאר: חותכה באור בפי שתי נרות. כלומר: אין חותך את הפתילה להתקינה לעצמה, אלא מכניס פתילה ארוכה בתוך שני נרות ומדליק את האש באמצע, ועל ידי כך נוצרות אמנם שתי פתילות נפרדות, אך דבר זה נעשה אגב הדלקת שני נרות. אמר רב נתן בר אבא אמר רב: מוחטין את הפתילה ביום טוב. המלה "מוחטין" לא היתה מובנת, ושאלו: מאי מה פירוש המלה "מוחטין"? אמר רב חנינא בר שלמיא: לעדויי חושכא להסיר את החושך, כלומר: מותר להסיר את החלק המפוחם, השרוף, כדי שיאיר אור הנר יותר.

19 תני שנה בר קפרא: ששה דברים נאמרו בדיני פתילה ביום טוב, שלשה מהם להחמיר ושלשה אחרים להקל. שלושת הדברים להחמיר: אין גודלין טווים, פותלים אותה לכתחלה ביום טוב, ואין מהבהבין אותה חורכים אותה מעט באור קודם הדלקתה כדי שתבער יפה, ואין חותכין אותה לשנים. ושלושת הדברים להקל: ממעכה ביד, שאף שאסור לגודלה, מותר מכל מקום לעצב את צורתה כלאחר יד, ושורה בשמן כדי שתבער יפה אחר כך, וחותכה באור באש בפי שתי נרות.

20 א כיון שהזכרנו דבר בשם רב נתן בר אבא מביאים דברים נוספים שנאמרו בשמו. שמאחר שאין שמו נזכר הרבה, צרפו כמה מדבריו כדי להזכירם. וכך מסרו, אמר רב נתן בר אבא אמר רב: עתירי עשירי בבל, יורדי גיהנם הם. לפי שאינם מרחמים על הבריות. כי הא כמו מעשה זה שהיה בשבתאי בר מרינוס אקלע שהזדמן לבבל, בעא מנייהו עסקא בקש מהם לעשות עמו עסקה, כלומר, שילוו לו כסף והוא יתעסק בו ויתן להם מחצית מן הרווחים — ולא יהבו ליה נתנו לו. ואולם כשביקש מהם מזוני מיזן שיזונו אותו במזונות — נמי לא זינוהו וגם כן לא זנוהו, לא פירנסוהו,

21 אמר: הני אלה, אותם עשירים, אינם מזרע האבות אלא מערב רב קאתו הם באו! דכתיב שכן נאמר: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך" דברים יג, יח, ודרשו מכאן: כל המרחם על הבריות — בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות — בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. ואלה, עשירי בבל, שאינם מרחמים — משמע שאינם מבני אברהם יצחק ויעקב.

22 ועוד אמר רב נתן בר אבא אמר רב: כל המצפה על שלחן אחרים להתפרנס מהם — עולם חשך בעדו, שהכל נראה לו כחושך וכמחוסר תקווה. שנאמר: "נדד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך" איוב טו, כג. רב חסדא אמר: אף חייו אינן חיים, כלומר: אין בהם טעם.

23 ולחיזוק אימרה זו מביאים מה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא: שלשה, חייהן אינם חיים. ואלו הן: המצפה לשלחן חבירו להתפרנס ממנו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שיסורין מושלין בגופו. ויש אומרים: אף מי שאין לו אלא חלוק אחד שאינו יכול לכבסו כראוי, וסובל מחמת הכינים והליכלוך. ומעירים, ותנא קמא, שלא מנה דבר זה, סבור: אפשר דמעיין במניה אפשר לו שיבדוק בבגדיו ויוציא מהם את הכינים ולא יסבול כל כך.

24 ב משנה אין שוברין ביום טוב את החרס, ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח. שמניח את החרסים השבורים או את חתיכות הנייר לאחר שמרטיבם במים על ברזל השבכה או התנור שצולה עליהם, כדי שלא ישרף הדג מן החום.

25 ואין גורפין תנור וכירים מן הטיח או דבר אחר שנפל לתוכם ומפריע במלאכת האפייה, אבל מכבשין לוחצים ומיישרים את האפר והעפר שבקרקעית התנור, כדי שלא יפריע להסקה אחרת.

26 ואין מקיפין סומכים יחד שתי חביות כדי לשפות להניח עליהן את הקדרה שתתבשל על האש שמדליקים בין החביות, ואין סומכין את הקדרה שאינה עומדת ישר בבקעת בחתיכת עץ כדי שלא תיפול, וכן אסור לעשות כן בדלת, כדי שלא תתמוטט. ואין מנהיגין את הבהמה במקל ברשות הרבים ביום טוב, ור' אלעזר בר' שמעון מתיר.

27 ג גמרא לגבי ענין שבירת החרס וחיתוך הנייר מסבירים: מאי טעמא מה טעם האיסור — משום דקא מתקן מנא שעל ידי כן הוא כמתקן כלי.

28 "ואין גורפין תנור וכירים". תני שנה רב חייא בר יוסף קמיה לפני רב נחמן: ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו — מותר. מסופר: דביתהו אשתו של ר' חייא נפל לה אריחא בתנורא ביומא טבא אריח, חלק של לבינה, בתוך התנור ביום טוב והפריע לאפיה בו, אמר לה ר' חייא: חזי, דאנא רפתא מעלייתא בעינא ראי, דעי לך, שאני לחם מעולה אני רוצה ורמז לה שמותר להוציא את הלבינה משם. כיוצא בו אמר ליה לו רבא לשמעיה לשמשו: טוי לי בר אווזא צלה לי ברווז בתנור ואזדהר מחרוכא והזהר מלחרוך אותו, שרמז לו שלצורך זה מותר להוציא את כל הדברים המפריעים המצויים בתנור.

29 ועוד בדברים דומים אמר ליה לו רבינא לרב אשי: אמר לן לנו רב אחא מהוצל, דמר שאדוני, רב אשי, שרקין ליה תנורא ביומא טבא טחים לו בטיט את פי התנור ביום טוב. שהיו סותמים בטיט את התנור כדי שיהא הצלי או התבשיל מבושל כל צרכו. וכיצד עושים דבר שיש בו משום מלאכת לישה ביום טוב? אמר ליה לו: אנן ארקתא דפרת סמכינן אנו על שפת נהר פרת אנו סומכים ואין אנו צריכים לגבל טיט, אלא נוטלים עפר משפת הנהר, ועפר זה כבר מגובל די צורכו, ואין כאן משום מלאכת גיבול ולישה. ומעירים: והני מילי הוא דצייריה ודברים אלה שמותר, אמורים דווקא כאשר צרר או סימן את הטיט הזה מאתמול, שאין בו משום מוקצה. אמר רבינא: וקטמא ולגבל באפר לצורך זה — שרי מותר, שאין באפר משום גיבול ולישה.

30 ד שנינו במשנה: אין מקיפין שתי חביות כדי לשפות עליהן קדירה. אמר רב נחמן: אבנים גדולות של בית הכסא, שאדם יושב עליהן לעשות צרכיו מותר לצדדן ולהעמידן בצורה הראוייה לייעודן ביום טוב. איתיביה הקשה לו רבה לרב נחמן: הלא שנינו כי אין מקיפין מקרבים שתי חביות כדי לשפות עליהן את הקדרה, ולכאורה נראה שכל העמדת דברים כעין בנין אסורה! אמר ליה לו: שאני התם שונה שם בחביות משום דקא עביד אהלא שהוא עושה אהל. כלומר: הנחת הקדירה על גבי החביות יוצרת כעין כיסוי, ויצירת הכיסוי היא המחשיבה את הפעולה כעשיית אוהל, ולא העמדת החביות יחד.

31 אמר ליה לו רבה זוטא הקטן להבדילו מרבה סתם, לרב אשי: אלא מעתה מי שבנה אצטבא ביום טוב שהוא מקום מוגבה בלא גג, שלא עביד אהלא עשה אהל, הכי נמי דשרי כך גם כן תאמר שמותר, כיון שלא עשה אהל? אמר ליה לו: אינו דומה; כי התם שם בבנין גמור כאיצטבא בנין קבע אסרה תורה. ובכל אופן שבונה בנין עראי לא אסרה תורה. אולם, גזרו רבנן חכמים על בנין עראי לאסור עשייתו ביום טוב, משום בנין קבע, אולם הכא כאן בבית הכסא משום כבודו של המשתמש לא גזרו ביה רבנן בו חכמים.

32 אמר רב יהודה: האי מדורתא מדורה זו שעורכים בה את העצים בתבנית כעין בית, אם מסדר מלמעלה למטה שקודם מחזיק בידו את העצים העליונים ומניח תחתם את העצים התחתונים — שרי מותר, לפי שאין זו דרך בנין. אולם אם עושה כדרכו מלמטה למעלה — אסור משום בנין.